פעם חשבתי שיש נקודה כזו בהתבגרות, שאחרי שמגיעים אליה, הדרך כבר ברורה. בעיקר בכל מה שקשור לתחום המקצועי.  בוחרים כיוון, לומדים, עובדים, ונהיית קריירה. אני בחרתי בקולנוע, בגיל 21. זה היה הימור קצת אימפולסיבי אבל מהרגע שהתחלתי את הלימודים כבר נהיה לי ברור שזה זה. שבאתי לפה להיות יוצרת. והייתי. ביימתי, ערכתי, צילמתי, הפקתי… הצגתי סרטים קצרים בפסטיבלים בינלאומיים, אפילו עשיתי תואר שני בקולנוע בניו יורק. אחרי כמעט עשור הרגשתי שהתוכנית הזו מתחילה לקרטע אבל המשכתי להחזיק בה חזק, פשוט בגלל שלא חשבתי שיכולה להיות תכנית אחרת. זו הייתה הפעם הראשונה שהגעתי לתהליך אימון. לא הבנתי למה אני לא מגשימה את החלום ומביימת סרט באורך מלא. חשבתי שזה קשור לעצלנות, או חוסר ביטחון, ושכדאי לעבוד על זה. להפתעתי, האימון גילה לי בכלל משהו אחר. גיליתי שאני לא ממש רוצה לעשות סרט. שהתשוקה שלי לקולנוע דעכה. במעבר חד אבל חלק מאין כמוהו, עברתי לנדל"ן (אפשר לקרוא על זה עוד בבלוג). לשמחתי, גיליתי שיש לי מה להציע בשדות שעד לפני רגע נראו לי זרים לחלוטין. שיש המון כישורים שהם חוצי תחומים, והרבה יכולות שלקחתי כמובן מאליו אך הן למעשה יקרות ערך. שיכולת הקשבה למשל, חשובה לא רק בתור במאית אלא גם בתור אשת מכירות. שמיומנויות להובלת צוות הן אותן המיומנויות גם אם מדובר בצוות צילום או בצוות שירות לקוחות ושאותן בכלל למדתי כבר בתנועת הנוער. שגם בלי תואר בכלכלה אני מסתדרת עם אקסל מצוין ולמה לא בעצם, הרי ערכתי סרטים בתוכנות מורכבות לא פחות. במשך שש שנים התפתחתי והתקדמתי בייעוץ וניהול השקעות, כולל רילוקיישן לברלין. החברה צמחה מהר ואני יחד איתה, ממלאת תפקידי מפתח ניהוליים. באיזשהו שלב שוב הגיע הרצון בשינוי. הבנתי שהגיע הזמן להמשיך הלאה בעוז. באופטימיות. לקחת איתי את היכולות שגיליתי בי ולממש אותן במקומות אחרים. העניין הוא שהייתי בהריון מתקדם עם ילדי השלישי ובמקום עוז ואופטימיות ההורמונים סידרו לי דווקא דיכאון. הפעם המעבר החד היה משגרת עבודה דינמית, מוקפת באנשים ופרויקטים, ליומיום של טרנינג על הספה, עם ברלין אפורה וקרה מחוץ לחלון. המתכון המושלם לשכוח את כל ההישגים המקצועיים שלך. שנה וחצי אח"כ, כשחזרנו לארץ וחזרתי לעצמי, התחלתי מחדש. למודת ניסיון מהמעבר הקודם, הנחתי שגם עכשיו צריך לטרוף את הקלפים ולבחור כיוון אחר. בחרתי בניהול משאבי אנוש. למדתי את התחום, עברתי תהליך אימון ממוקד ואכן, התמניתי למשרות בכירות בתעשייה המסורתית ובתעשיית ההייטק. עם רכב חברה, תלושים לחג ופגישות זום טרנס אטלנטיות מסביב לשעון. צברתי עוד ניסיון בניהול, גיוס ופיתוח עובדים. במקביל למדתי אימון במכון אדלר ותכננתי לעזור לכל עובד להגשים את עצמו ולבנות עולם טוב יותר. העלילה ממשיכה ומתפתלת עוד ועוד, בין מגיפה עולמית לשואה מקומית, והדבר העיקרי שהבנתי בינתיים הוא שאין נקודה כזו בהתבגרות שממנה הדרך כבר ברורה. שכל פעם מחדש צריך לברר ולשאול ולעשות התאמות. שעם כל הכבוד לכשרונות, יש עוד כמה פרמטרים להתחשב בהם כשבונים חיים וסדר יום. ושיש הרבה יותר אפשרויות ממה שנדמה לנו. היום אני מאמנת ומורה לקולנוע בתיכון. כן, הקולנוע הזה מתחילת הסיפור, הוא חזר. מסתבר שהתפתחות היא כמו ספירלה ושאנחנו יכולים לחזור לאותם מקומות אבל שהכל יהיה ממש אחרת. זה לא תמיד נעים, להתפתח. הרבה פעמים מעורבים בסיפור כאב, ספק, חוסר ודאות ואיבוד תחושת ערך. אבל גם התגברות, התחדשות וסיפוק. אני עדיין בדרך, היא עודנה נפקחת לאורך, ועם כל מה שלמדתי בינתיים - אשמח ללוות אותך בדרך שלך.