אומרים שהיה פה שמח

ב1988 היו חגיגות ה 40 למדינה. הייתי בת 8. נסענו לגני התערוכה לראות את תערוכת ה-40 לישראל. שתינו גזוז בביתן של תל אביב של פעם. לא ברור לי אם זה משהו אישי או קולקטיבי, אבל כבר באותם ימים הייתה לי משיכה גדולה לעבר. אני ממש זוכרת שיחות עם חברים על איך היינו רוצים לחיות בפעם. ומתלבטים איפה יותר כדאי לחיות, בקרית חיים של פעם או בתל אביב של פעם. אולי זה בגלל שבבי"ס גבי המחנכת סיפרה לנו הרבה על ילדותה. ואולי זה בגלל שבבית ראינו בלופ את "אלכס חולה אהבה". או שפשוט הייתה הרבה מורשת מסביב, עם כל הסיפורים על חומה ומגדל ועל טרומפלדור והחלוצים ומלחמות. בגיל 8 הכל נראה כל כך רומנטי. בערך באותו גיל נתתי לאבא שלי נאום על למה זה טוב שבישראל מתגייסים לצבא ואיך אנחנו נהיים יותר בוגרים וחזקים בגלל זה.

בגיל 18, בשנת שירות, מצאתי את עצמי בשיא הקיץ יושבת באיזה ביתן בביתניה ליד הכנרת, איפה שחלוצים רקדו הורה והפריחו את השממה. הייתה לנו הרצאה על חלוציות או על הקבוצה, משהו שסביר להניח לווה בטקסט ארוך באותיות קטנות שנכתב ע"י הוגה חשוב מאוד פעם מזמן. אבל זה כבר לא נראה לי רומנטי בכלל. להגיע לבד לארץ זרה, בלי קורת גג של ממש, בלי שפה, עם יתושים ומחלות ועבודה קשה קשה. אחרי שנה של מגורים במרחק 40 דקות מההורים (ברכב, באוטובוס זה לקח חצי יום), עם חיי קבוצה דחוסים בהרבה דיבורים ומעט אוכל, כל החלום החלוצי כבר נראה לי פחות קסום. גם הגיוס לצה"ל שהגיע בסופה של אותה שנה התברר כלא רומנטי בכלל. עם סיטואציות חסרות הגיון כמו ב"גבעת חלפון אינה עונה", רק שהפעם הבדיחה הייתה על חשבוננו.

לאט לאט, עם הזמן, המשיכה אל העבר נעה אצלי מהחוץ לפנים.

לעלות לארץ על ספינת מעפילים כבר לא נראה לי כל כך אטרקטיבי, אבל להסתכל על העולם בעיניים של ילדה בת 8, זה משהו להתגעגע אליו.

בתמונה: בת 8, עם משפחה ואופני BMX, מה עוד צריך בחיים האלה?