איפה אתם, האנשים הנורמליים?

מכירים את האנשים הנורמליים? אני שואלת כי השמועה אומרת שהם מסתובבים כאן בינינו, שהם אפילו הרוב, אבל אני לא בטוחה שאי פעם הכרתי מישהו מהם מקרוב.

הרבה פעמים כשיש לי שיחה מלב אל לב עם מישהו, הם עולים באיזשהו שלב. בתור משהו לשאוף אליו. בתור נקודת התייחסות לבריאות, או שלווה, או הצלחה, או סתם שפיות. כן, זה אחד הסממנים הכי מובהקים של האנשים הנורמליים, הם מאוד שפויים. אין להם יותר מדי בעיות וגם אם יש, הם מצליחים להתמודד איתם בצורה בוגרת, שקולה. הם בהחלט מאוד בוגרים האנשים הנורמליים. מיושבים כאלו. לא משנה עם מה הם יתמודדו, הם לא ירגישו פתאום בני 5 למרות שהם כבר בני 45. האנשים הנורמליים תמיד נשארים בגיל הכרונולוגי שלהם.

הם גם מאוד טובים באיזון וביצירת סדרי עדיפויות. לא נבהלים או נלחצים יותר מדי. על דיכאון וחרדה בכלל אין מה לדבר. הם הרי לא משוגעים, הם נורמליים. יש להם טרמומטר שיודע לכוון את עוצמת הרגישות הנכונה בכל סיטואציה, יושב לו בכניסה ללב כמו שוטר תנועה או סלקטור במועדון. מחליט מי יכול להיכנס פנימה ומי לא, מתי הלב פתוח ומתי הוא סגור. לאנשים הנורמליים גם אין מינוס בבנק, והם קנו דירה לפני שהמחירים עלו. הם ממש טובים בלהחזיק את כל הכדורים באוויר, משפחה, עבודה, פנאי, חברים… ותמיד נהנים בחופשות.

אבל עם כל הכבוד לכל המעלות הטובות של האנשים הנורמליים, הדבר שאולי הכי מושך בהם, הוא שלא כואב להם. לא ממש. איזו שריטה שטחית פה ושם, אבל לא מעבר. והם גם לא מתבלבלים. מה שהם יודעים הם יודעים ומה שהם לא יודעים - הם כנראה לא צריכים לדעת.

כי בדיוק שם, במקומות הכואבים או המאתגרים, אנחנו מתחילים להרגיש לא נורמליים. שמשהו לא בסדר איתנו. שהיה איזה פאק בייצור, ולכי תמצאי עכשיו את התקלה. וגם מה זה יעזור - האחריות של היצרן נגמרה כבר מזמן.

העניין הוא שאנשים נורמליים ממש, 24/7 נורמליים, לא הכרתי. כל פעם כשחשבתי שמצאתי אחד, התקרבתי וגיליתי שהוא בעצם אנושי. כמוני. בהתחלה זה היה מפתיע. אח"כ למדתי שזה בדיוק הטריק. כשמראים אחד לשני את האנושיות שלנו, פתאום מרגישים הכי נורמליים.