האימון שהתחיל הכל

נפגשתי לראשונה עם עולם האימון בגיל 30. חזרתי לארץ אחרי לימודי תואר שני בקולנוע בניו יורק, והרגשתי תקועה. על פניו, הכל היה בסדר. הייתי נשואה, בתחילת הריון, עבדתי בתחום אותו למדתי, סרטים שביימתי השתתפו בפסטיבלים בינלאומיים, ממש ממש בסדר. אבל הרגשתי שמשהו חסר, שהעשייה שלי לא מספיק מעניינת (אותי קודם כל), שביחס לאחרים אני משתרכת מאחור, שפספסתי איזו פנייה ונתקעתי לבד על איזה אי בזמן שכולם משתתפים במשחק החיים.

כשהמאמן שלי אמר בתחילת הפגישה הראשונה שבאימון עובדים עם מה שיש, עם הכאן והעכשיו, ולא מתעסקים יותר מדי במה שהיה, כבר חשתי הקלה. הייתי בטיפול פסיכולוגי ארוך לפני כן, שהיה משמעותי מאוד אבל מאותה תקיעות מדוברת לא הצליח לחלץ אותי.

לאורך התהליך תחושת ההקלה הלכה והתעצמה. שיחררתי לאט לאט כל מיני תפיסות שלי ממשפחת ״אני לא״ ( אני לא מוצלחת/חכמה/חרוצה/יצירתית/ראויה - השלם את החסר ), זיהיתי איפה התשוקה שלי נמצאת ואיפה כבר ממש לא, מה שאיפשר לי להודות שבעצם, אפילו שהשקעתי בזה כמעט עשור, אני כבר לא רוצה להתעסק בקולנוע, לפחות לא כרגע. אני זוכרת את האימון בו חלקתי עם המאמן שלי את התובנה המרעישה הזו. הוא שאל אותי במה כן ארצה לעסוק, ובלי להתבלבל, עניתי לו - נדל״ן.

נדל״ן? כן, זה היה פתאום בהיר כשמש. בקיץ לפני כן הייתי בברלין עם עפר. חברה לקחה אותנו בהתלהבות לדירה שקנתה, 70 מ״ר, 3 חדרים, על פארק טמפלהוף, ב70,000 אירו. היינו זוג צעיר וידענו שבארץ מחירי הדירות בשמיים, הרעיון לקנות בברלין מצא חן בעינינו. עשינו סיבוב קצר עם מתווך בכמה דירות בעיר. אחרי שנים של כתיבת סיפורים, תסריטים, הצעות לסרטים, העיסוק בבניינים אמיתיים הקסים אותי, בדירות עם מטראז׳ וקירות ורצפה, זה היה כל כך מוחשי, כל כך גשמי, כל כך משחרר! חזרנו לארץ עם הכוונה להמשיך לחפש מרחוק ובאמת חיפשנו פה ושם אבל שום דבר לא הבשיל לעסקה. בינתיים הפכתי לאמא ובין החתלה להאכלה המשכתי לשאול את עצמי לאן פניי. כשהתבהר לי תוך כדי האימון שקולנוע ואני כבר לא, הנדל״ן מיד קפץ. למרות שכבר עברה כמעט שנה מאותו ביקור בברלין ולמרות שלא היה לי שום קשר לתחום. ובאורח פלא, חודש לאחר מכן הגיעה ההצעה לעבוד בנדל״ן. ועוד בחברה להשקעות נדל״ן בברלין. עם אותם בנייני אלטבאו שקסמו לי מלכתחילה. פרק חדש בחיי. שש שנים של התפתחות, צמיחה והגשמה (כולל רילוקיישן לברלין). של הגעה למחוזות שלא העזתי לחלום עליהם. הזדמנות שללא ספק הייתי מפספסת לולא אותו תהליך אימון. לולא הייתי עוצרת ובודקת מה אני רוצה, לולא הייתי לומדת להאמין בעצמי קצת יותר, לולא הייתי משילה מעצמי כמה שכבות של ביקורת ושיפוטיות והופכת קלילה יותר ופתוחה יותר לעולם. ככה למדתי בפעם הראשונה שאימון עובד. וככה אני רוצה לעזור לאחרים.

(בתמונות - הבית שלנו בברלין. מה שהתחיל כדירה להשקעה, הפך לבית של ממש ונתן בסיס גם לבית בישראל. היה שווה)

תמונות: Natalia Smirnova