הלכנו יותר ממה שנלך או שנלך יותר ממה שהלכנו?

לפני שנתיים וחצי התחלתי ללמוד אימון אישי במכון אדלר. למדתי המון, נפתחו לי העיניים, נפתח לי הלב, הרגשתי שמצאתי את מקומי, שאני יודעת מה הייעוד שלי. המון רעיונות ותפיסות פתאום הסתדרו לי בראש. כאילו קיבלתי צרור מפתחות לדלתות שמובילות לחיים יותר משמעותיים, מספקים, בריאים.

בשנה וחצי האחרונות עשיתי את הפרקטיקום באימון, אימנתי 8 מתאמנים בתהליכים שהיו מרתקים, אינטימיים, עמוקים ומקדמים. הם הצליחו להזיז דברים משמעותיים עבורם, לייצר תנועה בכיוונים שביקשו, להביא לממשות כמיהות ומשאלות. אני הצלחתי להכיר אותם (ואת עצמי) מקרוב, להקשיב, לשאול, להסתקרן, להתפעל מהכוחות האדירים שמסתתרים אצל כל אחת ואחד. פתאום לכל התחנות שעברתי בדרך, למכאובים, לנפילות ולקשיים, וגם להתגברויות, היה ערך. זה כבר לא רק הסיפור שלי. הוא משתלב בסיפורים של אחרים ואני מגלה שיש הרבה נקודות דמיון, שיש כל כך הרבה מעצורים שחשבתי שהם רק שלי אבל הם בכלל תופעה חברתית רווחת. לא המצאתי כלום. איזו הקלה. אני לא לבד והמתאמנים שלי לא לבד וביחד אנחנו יכולים להתגבר, להעיז, לזהות בורות ותיקים, ליפול ולקום, ובעיקר פשוט להמשיך ללכת ולהגיע יותר רחוק ממה שחשבנו שאפשר.

עכשיו אני בישורת האחרונה. נשאר לי להגיש את מבחן ההסמכה (הקלטה של אימון) כדי לקבל את התעודה ולצאת לעולם כמאמנת. אני מקליטה במרץ עוד שיחה ועוד שיחה, אף אחת לא מספיק טובה בעיניי.

אני מתחילה לשכוח את הדרך שעברתי. אולי כל זה בכלל לא קרה? אולי זה היה במקרה? הפינה החשוכה בחדר קורצת לי לבוא ולהתכרבל בה, קצת מחניק וצפוף שם אבל גם חמים ומוכר, פינת ה-״לא צריך אותי בעולם הזה״. מה לא עברנו ביחד? לא משנה איפה גרתי בעולם, היא תמיד באה איתי.

הייתי בטוחה שצברתי כבר מספיק חוויות וידע והוכחות מדעיות (!) לזה שצריך אותי ועוד איך.

שוב אני מקבלת תזכורת לכך שעוד ארוכה הדרך.

שוב אני מזכירה לעצמי שכל מה שאני יכולה לעשות זה להמשיך ללכת.