לדבר עם עצמך דרכי

בשיחה שהייתה לי עכשיו עם אחת המתאמנות שלי דיברנו על זה שהיא צריכה לזכור לדבר גם עם אנשים ולא רק עם עצמה. ואני חשבתי עד כמה ״לדבר עם עצמי״ זה מושג מטעה. שיח עם עצמי נשמע כמו משהו אותנטי, מחובר, חף משיפוטיות, כמעט טהור. שיח של הלב.

בפועל, לפחות אצלי, לדבר עם עצמי זו בדרך כלל שיחה עם מבחר קולות שאספתי לאורך השנים, של אנשים שהם לא אני. זו שיחה של הראש, עם מגוון דיעות, תיאוריות, אמונות, שהקשר בינם לבין ״עצמי״, בטח העצמי של הרגע הזה, הוא די רופף.

במקרה שלי, יהיה יותר נכון להחליף את הפועל ״לדבר״ בפועל ״לג׳נן״. לג׳נן את עצמי. כן, את זה אני יודעת לעשות מצוין.

אבל אם אני רוצה באמת להתחבר, לשמוע את הקול שלי, לרוב אצטרך עוד מישהו איתי. כדי לדבר עם עצמי אני צריכה מישהו שיקשיב. ושיהיה בעדי.

לאורך השנים, הנוכחות או ההיעדר של הקשבה כזו היו מאוד משמעותיים עבורי. ממש game changer.

ובגלל זה החלטתי להיות מאמנת. כדי להקשיב ככה טוב לאחרים. שיוכלו לדבר עם עצמם.