העצמי הזה הוא לא כל כך נוח

לפעמים אני מגלה שסתם סיבכתי. שהכל הרבה יותר פשוט ממה שחשבתי. למשל, איפשהו בעבר הרחוק, אני מנחשת שבתחילת גיל ההתבגרות יימח שמו, התחיל להיות לי פחות ופחות נוח בהרבה סיטואציות. בבי״ס, בתנועה, בבית. אני מניחה שזה גיל כזה שלא משנה איפה היו שמים אותי, חלק גדול מהזמן היה לי לא נוח. אבל אז, בתחילת שנות ה-90׳, לא שמעו בקרית חיים על מיינדפולנס, ובמקום לנשום ולתת לקושי לעבור, התחלתי לפתח תיאוריות. כל תחושת חוסר נוחות לוותה בפעילות מוחית מוגברת וניסיונות לפצח מה לא בסדר. עם הזמן גייסתי למשימה גם את אביב גפן ונירוונה וקרל מרקס ועוד כל מיני שידעו לשיר, לספר ולנאום בלהט על תחלואי החברה והעולם הזה. אבל איכשהו תמיד נשארתי אותה שורה תחתונה - אני לא בסדר. קפיטליזם או סוציאליזם, זה לא משנה, כל עוד אני אמשיך לבוא עם עצמי למקומות, שום דבר לא ישתנה.

שנים אח״כ, גם אחרי שגיל הנעורים חלף וסלחתי לו על שלא היה דומה לבברלי הילס 90210 בכלל, המשכתי לשמר את הרפלקס הזה: תחושת חוסר נוחות = זרם מחשבות מוגבר שכל כולו ממוקד במה לא בסדר איתי. מה אני עושה לא נכון. כמה מחשבות כאלו יא ווארדי, אם היה לי שקל על כל מחשבה כזו הייתי כבר מזמן מיליארדרית.

עוד כמה וכמה שנים אח״כ, פתאום נפל לי האסימון שיכולות להיות עוד הרבה סיבות לתחושת חוסר נוחות. ושאם אני מוצאת את עצמי בזרם מחשבות בלתי נפסק של לנתח את הסביבה ואת עצמי אז כנראה שפספסתי משהו ואני צריכה לחזור לפנייה הקודמת, היה שם איזה תמרור נדמה לי, אולי כדאי לקרוא מה כתוב עליו.

עכשיו על תמרורים כידוע אין מקום לטקסטים מורכבים, ובאמת כתובים עליהם דברים די פשוטים כמו - אני עייפה, אני מרגישה לבד, משעמם לי, והתמרור האהוב עליי - אני רעבה. ואם זה המצב, אז אין צורך לחשוב על זה יותר מדי, אפשר פשוט לקבוע עם חברה או לקרוא משהו מעניין, ובמקרה שלי, קודם כל תאכלי משהו, אח״כ נדבר. ולפעמים גם אי אפשר לעשות יותר מדי, חוץ מלהוריד את הציפיות ולחכות שיעבור, וזה כבר הופך את חוסר הנוחות ליותר נוח.

אז בקשה לי אליך, אם גם אצלך עובד הרפלקס הזה של פעילות מוחית מוגברת בתגובה לתחושת חוסר נוחות כלשהי, שווה לעצור ולעשות תרגיל, לשאול את עצמך - נניח ואני ממש בסדר, מה בכל זאת לא בסדר פה? ואם זה לא משהו פיזי כמו קור, חום, ישיבה על קוצים או רעב, אז סביר להניח שזה משהו שקשור למשמעות ועניין או ליחסים. יותר נכון, להיעדרם של יחסים מיטיבים. ואם אין לך מושג איך לזהות לבד, אין שום בעיה, אפשר ורצוי לבקש עזרה. כי באמת מרוב מחשבות לפעמים כבר לא רואים את היער.

מהבחינה הזו, אימון דומה לגננות. עוקרים את העשבים השוטים, שותלים זרעים בהתאם לאדמה ולעונה, משקים במידה הנכונה, מחכים קצת בסבלנות, והופ, מה נהיה לנו פה, איזה יופי. איך היינו בלעדיו עד עכשיו?