הכל צפוי והרשות נתונה

יש לי סבלנות. וגם כח סבל. רק אם אפשר היה בבקשה לקבל איזה סימן קטן, איזה אישור לכך שאני בכיוון הנכון. שכדאי ורצוי להמשיך בזו הדרך. לטובת הכלל. ולטובתי. זה הולך הרי ביחד. ואם כבר מבקשים, הייתי ממש שמחה לדעת על מה חתמתי. אומרים שלפני שהנשמה הופכת לחומר, היא חותמת על חוזה. לוקחת על עצמה כל מיני דברים שתעשה בגלגול הזה. וממש בוחרת מראש את ההורים, את ההתמודדויות. ככה אומרים. אבל ברגע שהנשמה נכנסת לגוף, היא שוכחת הכל. שוכחת על מה חתמה ושוכחת שהיא לקחה על עצמה את כל מה שיבוא. בפעם הראשונה שמעתי את זה בקורס של אילנה רוגל. זה היה מטלטל וגם קצת מרגיע. כי אם הנשמה בחרה כל מיני דברים, אז אולי היא מסוגלת להן. היא גם דיברה על המוות, על איך שכל נשמה יוצאת בזמן שמתאים לה, אפילו אם זו תאונת דרכים פתאומית. גם בזה היה משהו מרגיע. להיזכר שלא הכל ואולי הרוב בכלל לא בידיים שלנו.

רוחניות היא מימד יחסית חדש בחיים שלי. היא עדיין חמקמקה ולא פעם אני שוכחת אותה בצד, ממשיכה על אוטומט בעודף משימתיות ושכלתנות יתר, בארציות מוחלטת.

אבל כשהיא נוכחת, זה ריפוי.

בשיעורים של רחלי ראובן אני מרגישה כאילו יד לוקחת פיזית את הלב שלי, מלטפת, מרגיעה, עושה סדר בחדרים, ומחזירה לי אותו רחב יותר, גמיש יותר, עם חמצן שעובר בקלות בכל חלקי הגוף.

כן, העולם הזה קשה ומלא באתגרים. כן, זה בסדר מה שאני מרגישה. זה אנושי. ולצד זה, כמה יופי יש. תסתכלי מהחלון רגע, פלא פלאים.