חדר משלך

בתקופה האחרונה יצא לי להיות הרבה לבד. עפר היה בברלין ואני ניצחתי על מקהלת הבית והילדים. זה היה מעייף ומתיש. עד כדי כעס. על עצמי ועל כל העולם. ברמה הפרקטית, כמעט כל שעות היום שלי הוקדשו לטיפול בילדים ובבית. כן, ממש ככה. הסעות, קניות, הכנות לפורים, בישול, כביסות, עוד הכנות לפורים, מקלחות, הרדמות, השכמות… כמו אוגר שהולך על הגלגל ולא מגיע לשום מקום, הימים נדבקו אחד לשני והפכו לשרשרת משימות אינסופית. ועד שהסתיים יום אחד, עם מדיח עובד וכביסה נקייה, כבר צריך היה לקום ליום חדש, שבו הכלים שוב התלכלכו, האוכל שוב נגמר וסל הכביסה התמלא. תוך כדי, כהרגלי בקודש, דאגתי לומר לעצמי מילים מעודדות ומלאות מוטיבציה כמו - מה כל כך קשה לך? לפחות יש לך מיטה חמה ומקרר מלא ומים זורמים. או - מה היית עושה אם היית צריכה לעבוד בעבודת פרך ממש? כן, יש אנשים בעולם שחיים ככה. ועוד לא התחלנו לדבר על אושוויץ. מה קשור עכשיו אושוויץ? ובכן, פריבילגיות של דור שלישי, זה תמיד קשור. הימים עברו, הבית נשאר במצב סביר, כולם הגיעו בזמן לבית ספר ולגן ולחוגים, רק הסבלנות שלי נעלמה והפכתי להיות מאוד קצרה ותכליתית וכשלא הצלחתי להתאפק, גם די ממורמרת ורגזנית. עפר חזר ואני ניצלתי את הנוכחות שלו כדי להיעלם. ירדתי לקליניקה ונשארתי שם שעות על גבי שעות. אימנתי, כתבתי, קראתי, הקשבתי להרצאות, בהיתי, עשיתי סודוקו.

אחרי כמה ימים עפר שוב נסע ואני אירגנתי את הילדים בבוקר לבד ושרתי שיר תוך כדי. אורי, בתי הבכורה, הסתכלה עליי שרה ואמרה לי - אמא, זה כיף שאת שמחה ולא כועסת. ואני חשבתי לעצמי, שאני יכולה להיות ככה שמחה כי היה לי זמן להתמלא, להיטען באנרגיה.

הילדים הם אהבת חיי, והם ההשקעה הכי גדולה שלי. באימון אומרים שיש את לשון הפה ויש את לשון הנעל, יש את מה שאומרים ואת מה שעושים, ומה שעושים זה מה שקובע. אז באמת שהנעליים האלה הולכות וילכו עבור הילדים האלו עד הירח ובחזרה. כל יום. אבל כדי שיהיה לי כח ללכת, אני צריכה זמן בשבילי. ואם אין לי אותו, הבטרייה מתרוקנת. הכלים נקיים והכביסה מקופלת אבל השמחה איננה והסבלנות מתפוגגת.

אני מנסה לזכור שכדי להיות אמא טובה באמת, אני חייבת להשאיר קצת זמן שבו אני לא אמא. אפילו אם אין לי משהו מיוחד לעשות בו. אפילו אם אין לי עבודה או מקום ללכת אליו. לא רק סופרות צריכות חדר משלהן. כל אשה צריכה.

כתבה את זה כל כך יפה מורת הלב שלי, רחלי ראובן:

אימהות צריכות מפעם לפעם / רחלי ראובן

חכה לי בקשתי מהבן שלי אני יוצאת להביא לנו קצת אויר חדש מן ההרים החזק מעט אתה את הימים כאן אני עולה למעלה ממני לפסגות לשאוב לנו מחוכמת צידי הדרכים מתבונת השבילים הלא מסומנים מתשוקתי אלי אני עולה להרים לשיר בקול שתיכנס עוד שמחה לחיים שלנו ויבואו אצלנו כוחות להמשיך את הדרך חכה לי כאן ילדי הטוב אחוז בשגרה עד שאשוב אימהות צריכות מפעם לפעם לעלות להרים לשחות ערומות במעיינות האור של אלוהים להיזכר בגופן לעשות לעצמן תענוגות לשכשך במי החיים שהן אימהות צריכות מפעם לפעם לצאת לבד ליערות איפה שרחוק מהבית איפה שקרוב אצל עצמן לאסוף לתוכן שקט כדי לשוב ולשמוע את החלומות שלהן, את בעיטות הרחם המבקשת לברוא שוב לברוא שוב לפעום ולרטוט ולהביא אהבה מחדש אימהות צריכות מפעם לפעם לעזוב הכל מאחור ולבוא בטבע של עצמן להיזכר איך שהן צוחקות להיזכר איך שהן נשים לפני הכל הן נשים