חזון או געגוע?

חזון או געגוע?

בתהליכי אימון ממוקדים, הפגישה השנייה היא לרוב פגישת חזון. לרגע מניחים בצד את ההווה ועפים כמה שנים קדימה, אל עבר תמונת מציאות מיטבית. דברים שעכשיו או מחר או עוד חצי שנה נראים גדולים נורא, אבל עוד חמש שנים? זה כבר מעבר לקשת בענן, הכל יכול לקרות. יש מי שהמרחק מאפשר לו שחרור. לחלום ללא גבולות (כמעט). ויש את מי שנתקע. לא עולה שום דבר. או שיוצאות רק קלישאות של מה שאנחנו חושבים שאנחנו אמורים לרצות (פעמיים בשבוע פילאטיס, פעם בשבוע ערב זוגי, תפקיד ניהולי…).

כן, זה יכול להיות לא פשוט לחלום. לפעמים צריך ממש לחפור כדי לגלות את הרצון. אבל כשמגיעים אליו, מיד מופיע נצנוץ, אי אפשר לפספס. הפנים נהיות יותר מוארות, האנרגיה עולה, יש ברק בעיניים. ואז צריך בעדינות, בלי להבהיל, לתפוס את קצהו ולתת לו לקחת אותנו לטיול, כמו מרבד קסמים מרחף. לראות לאן הוא עוד מגיע.

מאמנת אהובה וחכמה מאוד לימדה אותי לא מזמן שחזון זה בכלל געגוע. שלכל אחד יש מידע על המקום שאליו הוא רוצה להגיע ובעצם לא צריך להמציא פה משהו חדש. רק להתחבר לגעגוע הזה ולהבין איך הדברים ייראו כשהוא יתממש. זה משמח אותי לדעת שאני כבר יודעת. וגם געגוע היא מילה יפה שעושה חמים בלב. ואם יש לי את התשובות אצלי, וזו בעצם תחושה מסוימת שאני מחפשת, אז היא יכולה לבוא לידי ביטוי בהמון דרכים. רק צריך להגיד כן לדרך הספציפית שמתאימה לעכשיו. ותאמינו לי, כמה שהדרכים הללו נסתרות, ברגע שקוראים להן - הן מיד נפתחות.

בתמונה: געגוע תמידי