חפירות ארכיאולוגיות בראש שלי

שבוע שעבר הייתי בחפירות ארכיאולוגיות. בראש שלי.

זה התחיל בגלל איזו מועקה שהתגנבה. בהתחלה התעלמתי ממנה, אמרתי לעצמי - זה לא אישי, זה החורף, או הזמן בחודש, או מעט מדי שינה… ונתתי לה צ'אנס להתחפף לבד. אבל היא התעקשה להישאר, והתחילה להתרווח לה ככה בנחת, להתפרש לכל עבר. באיזשהו שלב קלטתי שיש פה בעיה. ה-בעיה. כלומר, לא בדיוק ידעתי מה הבעיה, רק ידעתי שהיא גדולה מאוד כי ממש אין לי חשק לכלום וכוח לשום דבר והמסך יורד לו על האופק.

אז הפשלתי שרוולים והוצאתי את הציוד הקבוע לחפירות, מעדר ואת, וגם זכוכית מגדלת ומברשת כזו לנקות בעדינות חול ואבק מעל דברים עדינים. התחלתי לחפור. חפרתי בור של מחשבות על עבודה, ועוד בור של מחשבות על כסף, ועוד אחד של חרטות מהעבר, וגם הבור החמוד שתמיד מתאים של השוואות לאנשים אחרים, מלא בורות.

חפרתי במרץ, מחשבה אחרי מחשבה בקצב מסחרר. וכל הזמן קפצתי מבור אחד לשני כי לא ידעתי איזה מהם יוביל אותי למטמון. זה היה מעייף מאוד. ולא מצאתי כלום. לא דברים חדשים בכל אופן.

ככל שזה התמשך זה גם נהיה קצת חשוך ומחניק. חשבתי שאולי אני צריכה לחפור יותר מהר ויותר מהר, להפסיק להתעצל ככה, תשקיעי עכשיו מאמץ ותפתרי הכל אחת ולתמיד. עוד קצת ריכוז ויש לך את ביד את משמעות החיים + הייעוד שלך + הוראות הפעלה כלליות ל-50 השנים הבאות. שווה, לא?

אבל חוץ מחול לא ראיתי כלום. אפס ממצאים. תכלס, גם אם היה שם משהו, בטח הייתי מפספסת. כבר הייתי כל כך עייפה. עזבו אותי ממשמעות החיים, רק תנו לישון.

התחלתי להתלבט אם צריך להפעיל פה את נשק יום הדין. במקום מעדר ואת, להביא בולדוזר. לעקור מהשורש הכל, ולהתחיל מחדש לגמרי. להפוך את הקרקע ככה שלא יהיה זכר למה שהיה שם קודם. ללכת לכיוון חדש לגמרי. להיות מורה לפילאטיס. או אולי סייעת לרופא שיניים. לפתוח גן ילדים. לעבור לניו זילנד.

כבר עשיתי דברים כאלו, זה לא מפחיד אותי. אבל גם בקרקע חדשה, מפה לשם, מגיע היום שבו חוזרות החפירות.

זה לקח לי עוד קצת זמן אבל אז נזכרתי שלא משנה מה הייתה נקודת ההתחלה, עכשיו החפירות עצמן הפכו להיות הבעיה. הן כבר לא באו לתקן משהו או לשפר. להפך. יש סגנון של חפירות שאין בו באמת חיפוש או למידה, הוא פשוט לופ של התשה, כמו תקליט שבור בתוך הראש. ועם כל הנטייה התרבותית והחברתית לדבר על דברים, ולהבין, ולנתח, הוא מקבל גיבוי. זה אפילו יכול להיחשב אחראי ומפותח, לחפור.

אבל בעצם, כשמתחילים לחשוב יותר מדי זה סימן שצריך קצת שקט. שצריך רגע לעצור את הרעש בראש, להנמיך את הווליום ולחשוב פחות. הכי פחות שרק אפשר.

להניח את המעדר והאת, את זכוכית המגדלת, וללכת רגע לשכב בשמש או בצל, תלוי בעונה. להסתכל על השמיים. לאכול משהו. זה לא באמת משנה. יצאתי להפסקה ותכף אשוב. כל העניינים הגורליים והסוגיות הבוערות יחכו רגע.

בדרך כלל, כשנחזור, נגלה שהן התכווצו ממש או אפילו התפוגגו מעצמן.

בתמונה: ארכיאולוג בפעולה.