יש ללכת ולא לזנק

יש לי חברה טובה שבסטטוס וואטסאפ שלה כתוב: ״אמא טובה נותנת שורשים וכנפיים״. משפט גאוני ומדויק. היו תקופות בחיי שניסיתי ללכת רק על הכנפיים, לעוף רחוק וגבוה. למשל לניו יורק. לבד. אבל בסופי שבוע לא עניינו אותי בילויים או הרפתקאות, רק רציתי איזה בית נעים עם אוכל חם ומישהו בעדי לשים בו את הראש. לדבר בעברית. לא לדבר בכלל. אבל להיות ביחד. נסעתי לא מעט לחברה של אמי בלונג איילנד, להיטען בקצת תחושת בית. במקום לכבוש את מנהטן, שכבתי על ספה בפרבר מנומנם וקראתי לאשה. הלכתי עם הנכדים לצ׳אקי צ׳יז. זה לא היה כל כך משנה מה עשינו. העיקר היה להרפות ולהיות בסביבה משפחתית באחת הערים המנוכרות בעולם.

אח״כ בברלין, כבר עם משפחה משלי, עדיין חיפשתי בית של סבתא שאפשר לבוא אליו לארוחת שישי. לשים בו את הראש לרגע. כנראה שבשבילי זה צורך בסיסי. איך אני יכולה להישאר לגור במדינה אחרת בזמן שבארץ עומדים על תילם שני בתים של סבתות וסבים? איזה בזבוז נוראי.

זה חשוב השורשים הפיזיים הללו. אבל זה לא הכל. יש עוד מלא סוגי שורשים. והרבה פעמים הם נסתרים מהעין. נשכחו מאחור מכל מיני סיבות. עד כדי כך שאפילו לא יודעים שהיה מה לזכור. בגלל זה התרגשתי מאוד ובמיוחד כשגיליתי היום שגם סבתא שלי הייתה מאמנת. הקלדתי למחשב מכתב שהיא כתבה לאמי בשנת 1971, בו היא מנסה לשכנע אותה להיות חיילת ממושמעת ולא מרדנית. היא כתבה: ״תדעי דברי אחד, אי אפשר להגיע רחוק, שלכל דרך יש התחלה ואם לא עוברים את כל הדרך בהדרגה ובשלבים שלבים, לעולם לא תוכלי להגיע למטרה. יש ללכת ולא לזנק. זה הרבה יותר נחמד וגם יותר מעניין. הרי זה קשור בחוויות, טובות ופחות טובות, אחרת איך תוכלי להרגיש את ההבדל. תמיד יש בחיים ירידות ועליות, וצריך לקבל ברוח טובה את כל המצבים, אפילו אם אדם נמצא לפעמים בשפל, אסור לו לאבד את צל האנוש שלו, וזה קובע את האופי שלו באיזה מידה מסוגלת להתמודד עם הבעיות שנתקלו בו, הרי אף פעם לא נשאר אותו דבר. את צריכה לדעת את זה. הרי היו בפניך לא מעט דוגמאות ואת רואה שבסופו של דבר הדברים מסתדרים.״

כל התורה כולה.

ומסתבר שלמדתי אותה כבר ממש מההתחלה. שאני חלק משושלת. תודו שזה מגניב.