כאב בין דורי

יש כזה דבר כאב בין דורי. כאב שהתחיל מאירוע כלשהו כמה דורות אחורה. נגיד מלחמה. נגיד יתמות. נגיד הגירה. וכל עוד הכאב הזה לא מקבל הכרה, הוא ממשיך להתגלגל לו מדור לדור. התפאורה כבר השתנתה, אין מלחמה או הגירה והמשפחה שוב רחבה, עם ילדים ונינים ושולחן ארוך בחגים, אבל הכאב עוד שם. וזה לא הגיוני, כי הכל כבר ממש בסדר. יש לנו ארץ, ויש לנו בית, ויש לנו עץ, בארץ ישראל.

אבל מסתבר שכאבי עבר ממשיכים לחיות גם בדורות שלא חוו אותם. ואם מנסים לדחוק אותם, לסדר יפה יפה כל דור רק עם העניינים שלו, לפי סדר כרונולוגי, יכולים להיתקע עם גיבנת כזו, שדווקא הולכת וגדלה ביחס ישיר לזמן שעבר מאז אותו אירוע מכונן.

בקבוצת הלימוד של הקונסטלציה המשפחתית עשינו כל שבוע סשן על נושא אישי של אחד המשתתפים, על משהו מאתגר מההווה. ואצל לא מעטים מאיתנו, שורש הסיפור ושורש הכאב הגיע מדור המלחמה. שוב ושוב מצאנו את עצמנו בשנות ה-30 וה-40 של המאה הקודמת. העלילות השתנו ממשפחה למשפחה, הארצות גם כן, סיפורי חיים שהסתעפו במיליון ואחת דרכים, כל כך הרבה צורות וסוגים של טרגדיות. יש מי שהיו במחנות, יש מי שנשארו במחבוא, יש מי שבכלל השכילו להגר הרחק הרחק לפני המלחמה. אבל כולם איבדו את עולמם. איבדו הורים, אחים, בית, שייכות, תמימות, ביטחון, שפה, זהות, מעמד, קהילה. לכולם נשמטה הקרקע מתחת לרגליים. גם במשפחות שלמות ששערה מראשן לא נפלה.

היה מדהים לראות עד כמה המלחמה הזו נוכחת בנו עד היום. היה מרפא להכיר בכך שמשהו הוא חלק ממני למרות שהוא לא חלק מקורות חיי.

אחד הדברים שנחמדים בקונסטלציה זה שאפשר להגיד דברים שלא נאמרו, וגם לתת יד או חיבוק שלא ניתנו בזמנם. למשל, לומר לאמא שלא שרדה את אושוויץ שהיא חסרה. חסרה לא רק לבת שלה, גם לנכדה שגדלה בלי סבתא. ואפילו הנינה, שכבר היו לה גם אמא וגם סבתא, גם היא עדיין מרגישה בחסרונה. שזו אבידה גדולה. ואותה אמא, שהיא כבר סבתא רבתא בעצם, יכולה לומר שהיא מצטערת שזה מה שקרה. ושהיא לא רצתה ללכת ולהשאיר את הבת שלה לבד. שהיא מאוד הייתה שמחה להיות סבתא בעצמה. זה באמת עושה משהו, יש בזה נחמה. ואפשר להיפרד כמו שצריך. כמו שלא הספיקו אז. וגם לקבל את ברכת הדרך. לחיים. כי לנו מותר לחיות. אפילו כדאי.

בספר של דן בר און: "בין פחד לתקווה - סיפורי חיים של חמש משפחות ניצולי שואה, שלושה דורות במשפחה" כתוב שהדור השני היה עסוק בבניית ביטחון פיזי. בית, פרנסה, אוכל. והדור השלישי כבר יכול להתפנות לבניית הביטחון הרגשי. הפסיכולוגי. ובאמת לפעמים נדמה לי שהדור השני היה צריך להסיט את המבט קדימה, אל האופק, ולבנות ולעשות ולחיות בביסים גדולים. ובזכות הבסיס הזה שהם בנו, האדמה מספיק יציבה כדי שאנחנו בדור השלישי נוכל להביט לכל הכיוונים, עמוק פנימה, ואחורה אל העבר. לקחת את הזמן להכיר בכאבים שהתגלגלו אלינו ולעשות קצת סדר, למען הדורות הבאים.

בתמונה: הורים אוהבים ומסורים ושתי בנות. סבתי אגי- רבקה ואחותה הצעירה אדית ששרדו את המלחמה והוריהן שמואל ופרידה וייס שנרצחו באושוויץ- בירקנאו.