כללי המשחק

בקרית חיים בה גדלתי, בגיל 12 היה צריך להתבגר בבת אחת. ככה לפחות אני הרגשתי. עד גיל 12 הייתי בבי"ס יסודי קטן ונחמד, התנדבתי במועצת תלמידים, כתבתי בעיתון, רקדנו לצלילי שירי דיסקו קצביים במסיבות כיתה ולבשנו טרנינג. ואז - בום. כיתה ז'. 13 כיתות בשכבה בבי"ס שש שנתי. דיסקו וטרנינג יצאו מחוץ לתחום והוחלפו ברוק, עדיף כבד, ג'ינס קרוע, חולצה קרועה, עם הפס של החזייה מציץ על הכתף. הצלחתי ללמוד לאהוב את גאנס אנד רוזס, אבל חזייה עדיין לא הייתה לי, וכשהייתי לבד בחדר ואף אחד לא ראה, המשכתי לשמוע את צעירי תל אביב.

היה ברור גם שצריך ללכת לנוער העובד והלומד. ביה"ס היסודי שלי היה שייך לשומר הצעיר ושם בילינו בהנאה בכיתות ה' ו-ו', אבל בכיתה ז' עזבנו לנוער העובד, פשוט כי ככה היה נהוג ורצינו להיות בעניינים. אז הלכתי עם כולם, מפוחדת, חסרת ביטחון, מנסה להבין את הקודים של הקן החדש.

היו שם המון ילדים, נערים ונערות, המון. הרגשתי קטנה ואאוטסיידרית. כי באנו מהשומר הצעיר, כי שמעתי צעירי תל אביב ולא היה לי פס של חזייה, וגם כי באמת הייתי עוד די קטנה, גיל 12, מי ישמע.

מתישהו במהלך השנה היה ערב מערב פרוע בקן לכל שכבת ז', כל כך לא מצאתי את עצמי עד שפשוט יצאתי החוצה באמצע הערב והלכתי לבד הביתה בלי להסתכל לאחור. אמרתי לעצמי שלשם אני לא חוזרת. היה לי כל כך לא נעים וכבד בפנים. העדפתי כבר ללכת למצוא חיים על כוכב אחר מאשר לחזור לקן.

ובאמת לא חזרתי. מצאתי עיסוקים אחרים, וחברים אחרים, וגם הייתי לא מעט לבד עם עצמי בבית. חיכיתי שהזמן יעבור והכל יסתדר מעצמו. כמו שהיה פעם, ביסודי, לפני הבום הגדול.

אבל זה לא ממש קרה. להפך. מבחוץ הכל היה נראה די רגיל ונורמלי, אבל אני בעצם החלטתי על עצירה, או פרישה, לאות מחאה. מחאה על זה שהכל נהיה קשה, בבי"ס, בתנועה. מחאה על תחושת חוסר שייכות. הלכתי לשבת לבד בחושך כמו (חצי) פולנייה טובה.

שנה וחצי אח"כ, בכיתה ט', הכרחתי את עצמי לחזור לקן. עדיין רעדו לי הרגליים בדרך לשם, עדיין לא הרגשתי ממש שייכת, אבל משהו בי הבין שזה או להיות או לחדול, שהעצירה שבחרתי בה, שברחתי אליה, כבר יותר כואבת מללכת לאיבוד בערב מערב פרוע.

לקח לי קצת זמן עד שהרגשתי שם בנוח, אבל בסופו של דבר, זה היה המקום שבו ביליתי את רוב זמני בשנות נעוריי, ובזכותו הפכתי למדריכה, מה שנתן לי הרבה מאוד משמעות ותחושת ערך. ובו גם התחברתי עם נועה, אחות ליבי מאז ולעולם.

לפעמים אני נזכרת בערב ההוא, שבו הלכתי הביתה בלי להביט לאחור בכיתה ז'. כי כשמשהו קשה או לא מסתדר, לא פעם זה האינסטינקט שלי, להגיד - פוס משחק, אני פורשת. תקראו לי בחזרה כשהכל פה יהיה שוב נחמד.

אז, בחטיבה, לקח לי שנה וחצי להבין שאף אחד לא יקרא לי בחזרה ואני צריכה לקרוא לעצמי.

מאז הספקתי לשכוח את זה עוד כמה פעמים לפרקי זמן שונים, להיזכר, לרגע להתפלא שעשיתי זאת שוב, ואז למצוא את הדרך בחזרה, מכיוון אחר.

אז אם נדמה לך שגם את שכחת, ואת מחכה ומחכה אבל כלום לא מגיע, בואי, צריכים אותך פה, אנחנו כבר לא במערב הפרוע.

בתמונה: כבר עם חולצה קרועה אבל עדיין בלי הפס.