לא כל יום הוא יום לים

מצאתי את הסנטר (center) שלי. הכל ישב ממש במקום. העתיד נראה מבטיח, העבר פתאום היה הגיוני ובעל ערך, בהווה הייתה קלילות כזו וחדווה לקראת כל מה שיבוא. הגעתי. אמנם היו לא מעט דם, יזע ודמעות אבל זה לא היה לחינם, הנה, אני פה. בול במקום. איזה כיף לי.

הלך לי לאיבוד הסנטר (center). חתיכת יצור בוגדני. נראה לי שאין ברירה, חייבת לטרוף את כל הקלפים ולהתחיל מהתחלה. זה פשוט לא עובד. מה בכלל החוקים של המשחק? אולי הבנתי אותם לא נכון?

פעם חשבתי שהמיקום שלי על הציר שבין שמחה ועצב, בין מלאות וריקנות, תלוי רק בי. בדברים שאני עושה. במחשבות שאני חושבת. בהחלטות שאני מקבלת. ברגשות שאני מנהלת. איזה ביטוי נורא, לנהל רגשות. אני בעד בעיקרון, זה פשוט לא כל כך עובד לי. עכשיו תהיי שמחה. עכשיו אמרתי! לא עובד.

כל חודש מחדש אני לומדת שעם כל הכבוד לי, מי שבאמת מנהל פה את (רוב) ההצגה אלו ההורמונים (חברה אמרה לי שזו הפקה משותפת עם חיידקי המעיים). והמקסימום שאני יכולה לעשות זה לעלות על הגל בימים הטובים ולתפוס מחסה בימים הפחות טובים. לא כל יום הוא יום לים.

כשכתבתי את זה עפר קצת נבהל, אז הוספתי גם את זה - דווקא בגלל שיש לי נטייה לפרואקטיביות על סטרואידים, לעשות, לזוז, למצוא פתרונות, אני מאוד נבהלת כשהשריר הזה לא עובד או עובד בחצי כח. ולי באופן אישי מאוד עוזר לזכור שהתמונה גדולה ממני. שיש דברים שהשליטה שלי עליהם מוגבלת או לא קיימת. זה נותן פרספקטיבה וגם ענווה ואותי זה קצת מרגיע. אני לא חסרת אונים אבל אני גם לא כל יכולה. מה שאני כן יכולה, זה להשתמש הכי טוב במרווח ההשפעה והבחירה שלי, לנתב את האנרגיות למקומות מועילים ולא להיבהל כשבא גל גדול.