מי הכי הכי?

פעם הייתי ממש טובה בלדרג. מי יותר, מי פחות, מי מעליי ומי מתחתיי. כל העולם היה משחק סולמות וחבלים אחד גדול. מעליי בסולם אנשים חכמים יותר, מוצלחים יותר, עם בטן שטוחה יותר. מתחתיי בסולם אנשים שברגע מסוים הרגשתי איזשהו יתרון עליהם, בניסיון או בידע או במותג הנעליים… בדיוק כמו במשחק, לא פעם החלקתי למטה וברגע אחד היתרונות שצברתי נעלמו והטיפוס המפרך התחיל מחדש. עולה ויורדת, מסתכלת למעלה ולמטה, פעם קטנה ופעם גדולה, ואף פעם לא ממש מרוצה. לא נעים להיות נחותה אבל גם להיות עליונה זה לא כזה כיף. בשניהם בודד ודי משעמם. אין נחת, אין מנוחה ואין זרי דפנה.

אדלר קרא לזה "תפיסה אנכית". לבנות סולמות ולמדוד את עצמנו בהשוואה לאחרים. להיות בתחרות כל הזמן כשהמוטיבציה להתקדמות נעוצה ברצון להעלות את הערך שלנו ולצבור יוקרה.

בחברה שבה אנו חיים, זו תפיסה רווחת. וגם הסולמות ברובם נבנו לפי קודים חברתיים מאוד ספציפיים. למעלה - השכלה, הישגים, עושר, יופי (ואת הקריטריונים ליופי שאליו צריך לשאוף תוכלו למצוא אצלכם בראש, הם הוטמעו שם מזמן). למטה - כל העולם כולו פחות או יותר. כן, זה מה שכל כך מדהים בשיטה האנכית, לא חייבים להיות חסרי כל כדי להרגיש בתחתית הסולם. אפשר גם להיות עם תואר שני, דירה, 3 ילדים, עבודה מכבדת בסך הכל ומידה 38 במכנסיים ועדיין להרגיש פחות. הרבה פחות. וכל היום רק לעשות השוואות לאחרים שהם יותר.

אדלר הציע שיטה הרבה יותר טובה למדוד התקדמות בחיים. במקום ציר אנכי - ציר אופקי.

מה זה אומר? קודם כל, כדי להתקדם אני לא צריכה לדרוך על הראש של מי שמתחתיי. להפך. המוטיבציה שלי להתקדמות היא הרצון לעזור לאחרים. במקום לנסות לצבור יוקרה לעצמי אני מנסה לייצר תרומה לאחרים. נזכרתי בזה לא מזמן כשקראתי תחקיר על ראש מחלקה שעשה המון, אבל המון, ניתוחים מיותרים בחולים, כדי לשפר את הסטטיסטיקה של המחלקה שלו וכדי להרוויח יותר כסף לכיסו הפרטי. דווקא במקום בו הוא יכול לתרום תרומה משמעותית להמון אנשים, ולנצל את הידע, הניסיון והכישרון שלו לטובת הכלל, הוא בחר לצבור יוקרה וממון ועל הדרך פגע בלא מעט אנשים. אין ספק שהמוטיבציה פה הייתה טובת האגו ולא טובת הכלל. והאגו, הוא אף פעם לא שבע.

הציר האופקי גם אומר שההתקדמות שלי נמדדת ביחס לעצמי. כי החיים זה לא מרוץ שבו כולנו נעמדים על קו הזינוק באותו זמן, עם אותה רמת כושר ועם אותם בגדי ספורט ויוצאים לדרך. לכל אחד נקודת פתיחה שונה, נסיבות חיים שונות, ותפקיד אחר שהוא בא למלא פה.

לפעמים ההבדלים הללו כל כך ברורים שאנחנו מראש לא עולים על הסולם ובמקום להשוות אנחנו יכולים פשוט לקבל מאחרים השראה או אפילו רוח גבית, כמו כששומעים שיר טוב. אבל ילד יכול בקלות להרגיש פחות טוב אם קיבל 80 במבחן למרות שביחס לעצמו, זה שהוא בכלל למד למבחן, הגיע בזמן, ענה נכון כמעט על הכל, זה הישג ענק. בהתחשב בזה שבמבחן הקודם הוא נכשל, או בזה שיש בבית משבר גדול, או אפילו בזה שזה מקצוע שהוא ממש לא אוהב.

בשיטה האנכית המטרה היא להיות "הכי". התחרות וההשוואה הם בלתי פוסקים והמוטיבציה היא לפעול למען עצמי ולצבור יוקרה. אבל לא משנה כמה "הכי" נהיה, אף פעם לא נרגיש הכי הכי הכי. כי אין דבר כזה בכלל.

בשיטה האופקית, מה שמוביל אותנו אלו הערכים שאנו מאמינים בהם, ההתקדמות נמדדת ביחס לעצמי והמוטיבציה היא הרצון להשפיע לטובה על הסביבה. ככל שנתקדם נרגיש יותר שייכים, וזו דווקא הרגשה נעימה מאוד.

כשמסתכלים על זה ככה, זה די פשוט לראות שאנחנו מוקפים בלא מעט אנשים שהגיעו רחוק, מבחוץ הם אולי לא נראים כל כך זוהרים אבל הם לגמרי נוגעים באופק.

בתמונה: התקדמות אופקית

#דברים_שלמדתי_מאדלר #אלפרד_אדלר