ראן פורסט, ראן

פעם הלכתי להומאופת בברלין, אני כבר לא זוכרת במה בדיוק רציתי לטפל אבל איכשהו הגענו לנושא של רמת האנרגיה שלי, ואמרתי לו שאני הרבה עייפה. הוא אמר שאני צריכה לתת fight לעייפות. במקום להתמסר אליה, להאט ולנוח, אני צריכה להיות פעילה וזה יעלה לי את רמת האנרגיה. זו הייתה נקודת מבט חדשה לגמרי עבורי. עד אז חשבתי שאני צריכה לנוח, ובמידת הצורך, גם לנוח מהמנוחה, עד שאתחזק. אני זוכרת את עצמי נגררת להולמס פלייס בשיא החורף, עולה על ההליכון כשאני על סף עילפון מרוב חולשה, כמעט בולעת את חדר הכושר בפיהוקים שלי, ואחרי שעה יורדת מההליכון מלאת אנרגיה. זה היה חדשני ומשמח וגם מאתגר, כי בינינו, למי יש כח לצאת מהבית בחורף ועוד להולמס פלייס? בכל אופן, הקטע הזה של להתחיל לנוע גם אם אין כל כך כח או חשק, הוא משהו שאני מנסה לזכור מאז. שכמו שעם האוכל בא התיאבון, עם התנועה מגיעה האנרגיה (פואטיקה זה פה, אני יודעת). אני חושבת שזה אחד הדברים העיקריים שבגללם אני אוהבת אימון. הוא מעלה לי את האנרגיה. בלי מהפכות גרנדיוזיות, בתוך הכאן והעכשיו, פשוט לנוע, לחיות. בתמונה: אם כבר לנוע, שיהיה בסטייל.