שמור עליי מאוהביי

מכירות את זה שאתן רוצות לעשות משהו, זה נראה לכן רעיון טוב וממש מדליק אתכן, אתן מתמלאות באנרגיה, ואז, לפעמים תוך כדי תהליך ההגשמה של הדבר הזה, לפעמים עוד לפני שעשיתן את הצעד הראשון, האנרגיה יורדת והכל מתהפך. הרעיון נכחד, ננעל ויוצא מהמערכת. ואתן נשארות מאחור מובסות. עם תחושת הקלה מעורבבת בתחושת אכזבה ואבקת הלקאה עצמית שמפוזרת על הכל מלמעלה (זה תמיד מתאים ותמיד מוסיף, לא?)

אז רק שתדעו שהנסיגה החד צדדית הזו היא הרבה פעמים תוצאה של קרב שלא ידעתן שבכלל התקיים.

כן, ברגע שחלק אחד שלכן התחיל לנוע קדימה לעבר משהו חדש, לעבר שינוי, חלק אחר שלכן התעורר והתחיל למשוך חזק לכיוון השני, לבנות ביצורים סביב המוכר והידוע. זה הרבה מעבר לסתם פחדים, מדובר פה בצבא מיומן של שומרים. שומרים שאספנו במשך שנים וכל תפקידם הוא לשמור על תחושת הערך והשייכות שלנו. לדאוג שלא ניפגע חס וחלילה. מתוך אכפתיות הם שמים לנו מקלות בגלגלים. חמודים.

והעלילה מסתבכת הרבה יותר. כי השומרים האלה, אין להם רובים או מטוסים או משהו פיזי שאפשר לראות ולשמוע בום. הם רק בראש שלנו. והקולות שלהם נטמעים בתוך זרם התודעה שלנו כמחשבות לגיטימיות, שגרתיות, רציונליות לחלוטין. ממש כמו סוכנים חשאיים מיומנים, קשה לזהות אותם.

אחת הטקטיקות האהובות עליהן היא להשתמש ב״הגיון״ - כל מיני טיעונים כלליים, ללמה משהו מסוים לא יעבוד, אמירות כמו - מאמנות אי אפשר להתפרנס, כדי להיות חופשיים צריך להישאר רווקים, בגיל מבוגר כבר לא עושים חברים חדשים… לא חסרות אמיתות ״מוחלטות״ כאלו שיכולות לסגור לנו את הבסטה עוד לפני שפתחנו אותה. מה שיפה בהן זה שככל שהן יותר מוחלטות ככה הן יותר כוללניות ועמומות.

דרך נוספת היא להגדיל ואז להגדיל עוד ועוד עד שבום טראח, הבלון התפוצץ, הבלון נקרע. כלומר, לקחת את הרעיון החמוד שיש לנו, היוזמה החדשה והמרגשת, מיליון צעדים קדימה, והכל מתחיל להיראות נורא מסובך. אנחנו עוד פה עם הפיג׳מה והלפ טופ במטבח אבל הראש שלנו כבר בהנפקה של החברה שהקמנו בוול סטריט ומה לעזאזל לובשים בוול סטריט, את חליפות המכנסיים המכוערות האלו שאמריקאיות לובשות? איכס, לא רוצה ללבוש חליפת מכנסיים. ובכלל, איזה סיוט זה להוציא ויזה לארה״ב. וגם מי אמר שלהקים חברת ענק זה כזה טוב? ראינו איך סטיב ג׳ובס גמר בסוף. אז לא משנה. אני גונזת את הרעיון וסוגרת את החברה ודי (בזמן שבפועל עוד לא פתחתי עוסק פטור).

יש להם עוד מלא טקטיקות, לחבר׳ה הטובים, ובמיוחד הם אוהבים לשלב. טיעונים מפה ומשם, רגע אחד אלו קולות של מומחים לכלכלה ורגע אחרי זה הקול של השכנה ממול, ואז הקול שלי, אבל מגיל 8, ועוד ועוד… קקופוניה שלמה.

ולפעמים, אין מה להכביר במילים, במקום לנהל דיון הם פשוט משתקים את המערכת כולה. פתאום אין לנו מצב רוח ואין חשק לשום דבר. או שמופיע לו איזה כאב או חולי פיזי. וזהו, פצצת השינוי נוטרלה. אפשר להסדיר נשימה ולהתכרבל בחזרה באזור הנוחות.

החדשות הרעות הן שאין לאן לברוח, הם פה כדי להישאר ואם נסגור את הדלת הם ייכנסו מהחלון.

החדשות הטובות הן, שיש עם מי לדבר. אם מזמינים אותם לשיחה, הם מיד באים. בשיחות אימון הם אורחים קבועים, מקבלים כסא וכוס קפה ומקום להתבטא. די מהר הערפל שניסו לפזר מתבהר ודברים נכנסים לפרופורציה. ואז אפשר להגיע להבנות, לעשות התאמות, לסכם על מתווה משותף, אפילו לקבל את ברכת הדרך.

כי בסופו של דבר, הם באמת בעדנו.