תולדות האהבה

סבא וסבתא שלי שרדו את השואה בנערותם. סבתי איבדה את הוריה באושוויץ ושרדה רק בזכות תושייתה של אחותה הצעירה. בנות 15 ו-16 סה״כ. סבי ניצל ממחנות ההשמדה כי שיקר לגבי גילו ועבד בפרך בכמה מחנות עבודה. תוך חודשים ספורים איבדו את כל עולמם. אי אפשר לקלוט את זה.

למרות שהייתי פעמיים במסע למחנות ההשמדה בפולין. למרות ששמעתי לא מעט עדויות של ניצולים, וקראתי המון וראיתי סרטים. למרות שבגרעין השתדלנו להיות רעבים ומיוסרים ולהוטים כמו גיבורי מרד גטו ורשה.

אבל סבא וסבתא שלי אף פעם לא נראו לי קשורים למלחמה ההיא. כי במשפחה שלנו המלחמה לא הגיעה אל הדור השלישי. לא היו סיפורים משם. ולא היו קשיי פרנסה או שפה. ולא היה חסר כלום. הכל היה לנו, בדירת 3 חדרים שלהם בקרית מוצקין שהייתה הממלכה הכי רחבת ידיים בעולם כולו. כל הרוך והאהבה שבעולם. ודאגה כזאת רק של פינוקים, לא מהסוג של חרדות ופחדים.

כשאני מסתכלת היום בתמונות מאז אני רואה שסבתא שלי הייתה עצובה. אבל בתור ילדה לא ראיתי את זה. בבועה שלנו אני הייתי הפלא שמביא אור ושמחה לעיניה, פשוט מעצם היותי. אי אפשר לתאר דבר כזה. אפשר רק להרגיש אותו.

אחרי שהיא נפטרה כשהייתי בת 12 וככל שגדלתי ולמדתי יותר על השואה ועל העולם, התחלתי להרגיש גם אשמה. החיים הנוחים שלי לעומת החיים הקשים שלהם. מלחמת עולם. יתמות. הגירה לארץ חדשה. חיי חלוצים. כמה מלחמות עוד היו להם אחרי שנגמרה המלחמה. ואני מה, מתלבטת באיזה צבע לקנות ד״ר מרטינס.

ואולי אשמה כי למרות שהייתי פלא פלאים והצדקתי את שמי, גילי, בכל צעד וצעד, בסוף לא הצלחתי להציל אותה. היא הלכה מאיתנו מוקדם מדי. זה עדיין כואב מאוד. היא עדיין חסרה מאוד.

אני לא יכולה להתחיל לדמיין איך זה היה להיות שם, במלחמה הגדולה ובכל אלו שבאו אחריה. וגם לא הצלחתי לתקן את העולם כולו.

אבל לפעמים אני חושבת שאולי בכל זאת מילאתי את חלקי. בשרשרת המשפחתית, בפרק בהיסטוריה אליו נולדתי. כי למשך כמה שנים, הייתי בשבילם מקור לאור, לשמחה ונחמה. בקצה של חיים קשים, היינו חגיגה של אהבה.